לפגוש חבר מהעבר| לפגוש את הנערה שהייתי

השבוע כתב לי הודעה בפייסבוק חבר מהתיכון, למעשה הוא ענה להודעה שכתבתי לו אחרי ה7.10, ידעתי שהוא קצין בכיר בצבא וברגע מסוים חשבתי עליו ושאלתי לשלומו, שכחתי שבכלל כתבתי לו ושכחתי גם שהוא בכלל לא ענה. בכל אופן, אתמול הוא כתב לי שהוא לא נכנס לפייסבוק עד עכשיו ולכן לא ראה את ההודעה שלי. עניתי שטוב לשמוע ממנו ושהוא בסדר, והצעתי שמתישהו ניפגש להתעדכן.

מאיך שאני מכירה את עצמי, לא חשבתי שזה משהו שאצליח לקדם, אני לא טובה ביוזמות, אבל כנראה שהוא כן, כי כבר באותו שבוע נפגשנו.

המפגש הפיזי

קצת לפני המפגש עברתי ליד המראה, הסתכלתי בעצמי ותהיתי אם אני אמורה להחליף בגדים או להתארגן לקראת. יש את הפנטזיה ההוליוודית הזאת כשלא ראית מישהו הרבה מאוד זמן ופתאום את דופקת הופעה ולא יאמן איך הברווזונית המכוערת הפכה לברבורית שווה ביותר. אבל אני ברווזונית זקנה ועייפה, אין לי פנטזיות כאלו וגם לא כוח לטרוח. בנוסף, להכניס את עצמי לסשן של עיסוק בנראות שלי לא יהיה המהלך הכי בריא נפשית כרגע. "את מספיקה כמו שאת" אמרתי לעצמי.

הסכמתי עם עצמי לא לעסוק בנראות.

לא בנראות החיצונית שלי ולא בנראות של החיים שלי. הכל זה עטיפות.

הזכרתי לעצמי את המשפט של החוקרת והכותבת האהובה עלי ברנה בראון: "אל תתנפחי ואל תתכווצי, תעמדי איתנה על הקרקע המקודשת שלך" (בתרגום חופשי).

עמדנו במטבח שני אנשים מבוגרים, ילדים לשעבר והרגשתי כאילו השנים לא עברו ואני מדברת עם מישהו שאני מאוד מכירה.

הסתכלתי עליו והוא היה בדיוק כמו שזכרתי אותו- אותן עיניים ירוקות מאירות, חיוך וקסם אישי,

תמיד נדהמתי איך הוא מרגיש בנוח בכל חלל שהוא מגיע אליו ועם כל אדם, אין מבוכה או אי נעימות גם במפגש בין חברי ילדות שלא היו בקשר לא מעט שנים.

כשהסתכלתי עליו, פתאום לא זכרתי איך קרה בכלל שהוא ואני היינו ידידים קרובים בתיכון, היינו כל כך שונים, השונות בניינו לא הייתה רק על רקע מעגלי חברים שונים, תחומי עניין וכו',

השונות הייתה בחוויה שלנו את עצמנו ואת העולם-

הוא הרגיש בנוח וראוי בכל מרחב שהגיע אליו,

ואני הרגשתי לא שייכת כמעט תמיד.

הוא הרשה לעצמו לנסות דברים ולהעז,

ואני הייתי מבוהלת מהעולם.

הוא לא התבייש בעצמו ובמי שהוא,

ואני כל הזמן התביישתי וחיפשתי מי אני.

ובכל זאת,

היה רגע בזמן שהפך אותנו לחברים.

אולי אם לא היינו חלק מהיום יום זה של זו, לא הייתה מתפתחת בניינו בכלל חברות,

ואולי בסיפור שבניתי לי בראש היינו שונים, כשבעצם היו בניינו יותר נקודות דמיון מששמתי לב.

בכל אופן,

זאת הייתה חברות שהייתה טובה,

חברות שהייתה טובה לנערה שהייתי.

המפגש הרגשי

כשהוא הלך משום מה רציתי לבכות. לא בגללו חלילה, היה מפגש מהמם ושמחתי מאוד לראות אותו,

אבל התעורר בי דחף בלתי מוסבר לבכות, דמעות תקועות.

הדחף הזה שלא תואם את המציאות מוכר לי, אני מכירה את הרגע הזה שמשתלטים עלי רגשות לא ברורים ואני שואלת את עצמי- "מה יש לך?? למה את ככה??"

כשאני מרגישה ככה, אני יודעת שקורה כאן אחת משתי אופציות- ווסת או שהנערה הפנימית כאן.

זה לא היה הזמן הזה בחודש, אז נשאר רק להבין מה צריכה ממני הנערה הפנימית כרגע

(אפשר לקרוא מה זה אומר הנערה הפנימית בבלוג).

נשמתי נשימה עמוקה ועצמתי עיניים, וממש כמו שהייתי מדברת עם אחת המטופלות שלי,

פניתי אליה: "אני כאן איתך, את בטוחה, תספרי לי מה כואב לך"

החלו לרדת הדמעות ומיד הבנתי.

היא רוצה להתאבל על הנערה שהייתה, על הנערה שלא הייתה,

על חווית חיים שיכלה להיות אחרת אם היא רק הייתה מרגישה שהיא טובה כמו שהיא.

אמרתי בלחש- "מותר לך להרגיש. מותר לך לכאוב. אני יודעת כמה היה לך קשה אבל עכשיו אפשר לשחרר"

הרגשתי הקלה.

המפגש עם ההתבגרות

הגשר בין הילדות לבגרות הוא מעבר כואב, כמו צירי לידה או נשל הנחש. אני אוהבת את הדימוי של גיל ההתבגרות לנשל הנחש- הנחש כשהוא מחליף את עורו מתחיל להתגרד ולהתקלף, החלפת העור הוא תהליך כואב ומגעיל, ומגרד. בכדי לזרז את התהליך הוא מתחכך בענפים ואבנים ולעיתים פוצע את עצמו, עד שהעור הישן נושר ונגלה העור החדש.

האם יודע הנחשון החמודון שכעת הוא סובל כי הוא משתנה ומתפתח? האם הוא יודע שבקרוב הוא יתחדש בעור חדש ונעים? האם אמא נחשית ואבא נחש אומרים לו- "זה כואב עכשיו אבל זה לא יכאב לנצח, זה רק שלב כזה?" האם בסוף התהליך אומר לעצמו הנחשון "היה שווה לסבול כי בזכות הסבל אני מי שאני כעת"? אם יום יבוא ואשוחח עם משפחת נחשים אעדכן בתשובות, בנתיים אגיד שזו ההתבגרות.

לו הייתי נשארת במקום של הנערה, הייתי ממשיכה לכעוס. הייתי ממשיכה לדבוק בסיפור שבניתי לי בראש על עצמי ועל המציאות, מתעקשת להוכיח לעצמי שהעולם נגדי וממשיכה לסבול. כי זה מה שעושות נערות, זה אופייני כי אלו יכולות החשיבה של המוח בגיל הזה, זה השלב ההתפתחותי. אבל התבגרתי, למדתי להכיר את עצמי, למדתי לעשות שלום עם העבר שלי ועם מי שהייתי בעבר ואני יודעת שיש לי בחירה איך לתפוס, לפרש ולהגיב למציאות ובחירה מי אני רוצה להיות. אני כבר לא נערה, אבל הנערה שהייתי, עם הכאב, והמחשבות והתגובות הרגשיות חיה בתוכי עדיין, אל מול טריגרים מסוימים (כמו לפגוש חבר מהעבר) היא מתעוררת ומבקשת להשמיע קולה, זה דיאלוג פנימי שמבקש הקשבה עדינה, חמלה, ובגרות.

זה מקום של ריפוי.

המפגש עם הפערים

לפני השינה חשבתי שוב על המפגש, תהיתי מה היה קורה לו הייתי משוחררת מאחיזת העבר, האם הייתי מצליחה להביא את עצמי אחרת, משוחררת יותר, קרובה יותר למי שאני בשגרה?

ופתאום גם חשבתי עד כמה ישנו פער בין איך שאני תופסת אותו, אותי ואת הקשר שהיה בניינו, לתפיסה שלו, אולי הסיפור שלו הוא אחר לגמרי?

חשבתי עד כמה שונה הסיפור שאנחנו מספרות על עצמנו מהמציאות? האם סיפור גיל ההתבגרות שלנו יכול להיות מסופר אחרת? כמה אנחנו יודעות איך אנחנו נתפסות בעיני אחרים וכמה הפער הוא גדול?

המחשבה על הפערים עזרה לי לחדד עד כמה חשוב לקחת בעלות על הסיפור שלנו, לזכור שאנחנו יכולות לבחור איך לספר את הסיפור, וגם איך לחיות איתו.

מעניין אילו סיפורים מתעוררים כשאנחנו נפגשות עם העבר שלנו, ואילו סיפורים אנחנו רוצות לספר על עצמנו בהווה, ומעניין גם מה נספר על עצמנו של עכשיו בעתיד :)