הסחת דעת למתבגרות בחופש| השראה מהאולימפיאדה

אנחנו בעיצומו של החופש הגדול, אלו ימים של מתח וחרדה לאור המצב הבטחוני במדינה, והדבר הבריא נפשית שאפשר להציע למתבגרות שלנו הוא הסחה, מציאת ערך ומשמעות בתוכן מעורר השראה. וממש עכשיו מתקיימים גם המשחקים האולימפיים של שנת 2024 בפריז.

אז אכתוב פה על דמויות ורגעים שאפשר לצפות עם המתבגרות ולשוחח עליהם

על בחירה בבריאות נפשית, מי אנחנו בהפסד וכישלון- ללמוד מהמתעמלת סימון ביילס.

סימון ביילס היא מתעמלת קרקע אמריקאית, מוכשרת ועטורת מדליות. היא המתעמלת האפרו-אמריקאית הראשונה שזכתה במדליית זהב בתחרות אישית. באולימפיאדת טוקיו פרשה באמצע התחרויות, ספורטאים שפורשים באמצע התחרויות כמעט תמיד מסבירים שהרקע היא פציעה, אבל סימון, באומץ וגילוי לב היא ניגשה לעיתונאים ואמרה שגופנית היא כשירה לחלוטין והפציעה היא מנטלית. על הסטרס והחרדה שעימם היא מתמודדת.

מאז היא מדברת בפתיחות על הטיפול הרגשי שהיא מקבלת ועל הדרך שלה לבריאות נפשית טובה.

איזה מסר חשוב! בייחוד למתבגרות, החלק הרגשי והטיפול בו לא פחות חשוב מטיפולים פיזיים שאנחנו מקבלות. רק על זה אני כבר מעריצה אותה!!

~

במשחקים האולימפיים השנה בפריז, זכתה בשלוש מדליות זהב, הצפיות ממנה היו גבוהות לזהב גם בשאר התרגילים, אך בתרגיל הקורה היא נפלה ובתרגיל המזרן היא פישלה כשיצאה מהמזרן וזכתה במדליית כסף.

כאשר עלתה המתעמלת הברזילאית רבקה אנדרדה לקבל את מדלית הזהב שלה, סימון וחברתה לנבחרת- ג'ורדן צ'ילס זוכת מדלית הארד, השתחוו לה כאקט של פרגון יוצא דופן.

על אף היריבות המקצועית, האכזבה , התחרות, הנשים האלו מדגימות את הגדולה שמעל לעצמן...

*התמונה מ"ישראל היום"

את הסיפור של סימון ביילס עד לאולימפאדה הנוכחית אפשר לראות בדוקו בנטפליקס,

הזדמנות להציג למתבגרות שלנו דרך אחרת להצלחה. הצלחה שלא עוסקת רק בתוצאה וניראות

אלא גם בקושי, במאמץ, בהתמודדות עם כשלונות. באותנטיות, וחברוּת....

בעולם שמראה לנו רק הצלחה וקלוּת, סימון מזכירה לנו להאמין שהצלחה אמיתית נמדדת במי שאנחנו בוחרות להיות ולא רק בצבע של המדלייה.

על שברון לב ואותנטיות רגשית- ללמוד מאוטה אבה הג'ודוקא היפנית.

אוטה אבה הייתה האלופה האולימפית בג'ודו למשקל עד 52 ק"ג באולימפיאדה הקודמת בטוקיו, והייתה אלופת העולם ארבע פעמים. השנה, כבר בשמינית הגמר, בקרב הראשון במשחקים האולימפיים היא הפסידה ויצאה מהתחרות. זעקות השבר שלה, לא יוצאות לי מהראש, ככה נשמע לב שבור.

במשך דקות התפרקה אבה בבכי וזעקות שבר בזרועותיו של המאמן שלה, הקהל עמד על הרגליים ומחא לה כפיים. צריך להבין שנדיר לראות תגובה כזאת להפסד, ספורטאים וספורטאיות משתדלים להיות אסופים באכזבה שלהם, לשמור על פאסון ולהתפרק בחדרי חדרים. לראות אלופה שנתפסה בלתי מנוצחת נשברת ככה בכנות, בשחרור, הוא רגע נדיר וזה רגע שלא ישכח מהמשחקים האולימפיים של פריז.

רגעי ניצחון והפסד יש בשפע, עשרות ביום, אבל הרגע האנושי הקטן הזה, של אישה אחת שעבדה כל כך קשה לקראת התחרויות, אישה שרגילה לנצח ולא יכולה להכיל את ההפסד, הוא רגע ייחודי, ונוגע.

בואו נספר למתבגרות שלנו, שכולם נכשלים, שכולן נשברות מתישהו, אין מישהי שרק מנצחת או בלתי מנוצחת, בואו נספר להן שמותר להתפרק, ולהתאכזב ולהישבר. אוטה אבה מזכירה לנו שגם אלופה מרגישה רגשות, וגם, שמותר להראות את הפגיעות שלנו ומה שאנחנו מרגישות, קשה לי להאמין שיש מי שרואה את רגע השברון הזה של אוטה אבה והלב לא נשבר איתה, מתעורר רצון פשוט לחבק אותה, ובניגוד למה שאנחנו לעיתים חושבות שאסור להראות פגיעות כי נהיה טרף לזאבים ולזאבות, הקהל שמוחא כפיים לאוטה אבה, מדגים לנו אמפתיה וחמלה אנושית יותר חזקים משמחה לאיד.

על שונות, ולמצוא את הדרך שלך- ללמוד מהג'ודוקא רז הרשקו

רז הרשקו זכתה השנה במשחקים האולימפיים במדליית כסף בג'ודו בקטגורית המשקל מעל 78 ק"ג, רז מספרת שבילדותה סבלה מבריונות על רקע המשקל שלה, כך היא מספרת בראיון ל- ynet- "היו לי הפרעות קשב וריכוז בלימודים, ובנוסף ברמה החברתית היו יורדים עליי בבית הספר, שאני שמנה ושאני מתעסקת בג'ודו", היא סיפרה. "זה פגע בי, היו מכנים אותי 'אבו-גבר' וכל הדברים האלו. לא היו לי הרבה חברים, בעיקר התעלמו ממני והקניטו אותי. היו אפילו דברים שניסיתי לעשות לעצמי. אבל אז עברתי טיפול, והמסר שלי לכולם הוא שהכי חשוב שתישארו מי שאתם. הלכתי עם הדרך שלי, המשכתי להיות מי שאני תמיד". על אף הבריונות והנידוי שסבלה מהם, בחרה רז למצוא את הדרך שלה ובמקום לחיות חיים של מאבק על לשנות את הגוף שלה או את עצמה, רז לקחה אחריות על עצמה ועל חייה, ומצאה מקום לבטא את הייחודיות שלה, להתפתח בו, והיא הצליחה ובגדול! עוד דבר חשוב בעיני לדבר עם המתבגרות- רז ספורטאית, היא בגוף אחר ממה שאנחנו רגילות לחשוב על ספורטאיות, ובכלל במשחקים האולימפיים אפשר לראות גופים שונים של נשים, את היתרונות של הגוף בהתאם לענף הספורט, את השונות והמגוון שיש. במקום לריב עם הגוף ולשאוף שיהיה אחר- דומה יותר לאחרת, רזה יותר, גבוהה יותר וכדומה, אפשר להראות שיש הרבה דרכים להיות אישה, ולחגוג את הגוף ואת מה שהוא יכול לעשות.

*התמונה מ"ישראל היום"

ודבר אחרון, להיות אמא של ספורטאית- ללמוד מאמא של רז הרשקו

ב"ישראל היום" מספרים שלילך הרשקו בשיחה עם בתה לאחר הזכייה היא אמרה לה: "רז אהובה שלי. את מושלמת ומדהימה כמו שאת. את פרח הזהב שלי. אני הכי גאה בך. הלב שלי מתפוצץ מגאווה. את המלכה שלי ואני אוהבת אותך כ"כ. את חיים שלי. באת לפני 26 שנים והדלקת לי אור. את סגנית אלופה אולימפית. זה לא הולך ברגל. היית דוד מול גוליית".

אנחנו כאימהות עוברות עם הילדות שלנו הכל, לעיתים קשה לראות מהצד, לעיתים היינו רוצות לחסוך מהן את הכישלונות, את מפח הנפש, את הסבל שבדרך... גם לספורטאית שעל הפודיום וגם לספורטאית שבוכה בצד, יש אמא. ואנחנו יודעות שלכל אמא כזאת מגיעה גם מדלית זהב!

לכל אחת מאיתנו בעצם!

בטח בימים כאלו....