איך להתמודד עם ביקורת?

פרק ראשון- האירוע

השבוע הצגתי עבודה שלי בקורס שאני לומדת, מדובר בקורס מקצועי שמגיע כמעט לסיומו ובכל שבוע מישהי מציגה עבודה שעשתה. הגיע תורי, הצגתי בהתרגשות את העבודה שלי, החברות לקבוצה החלו בדיון על התוכן, יחד עם המנחה הם ניתחו מה יכל להישאל אחת ולמה לא הורחב בנושא מסוים, ככל שהן דיברו התחלתי להרגיש את הגוף שלי מכווץ, דמעות החלו לעמוד בזווית העין, מזל שהקורס נעשה בזום, פתחתי את המיקרופון וניסיתי להסביר את הרקע ולמה התכוונתי, החברות אמרו שאין צורך להתגונן וזה רק דיון לימודי, מאותו רגע שתקתי ובמשך חצי שעה הקשבתי לדיון כביכול לימודי ותיאורטי, אך עבורי זו הייתה חצי שעה של ביקורת מייסרת.

פרק שני- הכאוס הרגשי

הרגשתי מוצפת, עוד במהלך השיעור כתבתי לחברה " Help אני בגיהנום".

הכתיבה לחברתי עזרה לי להבין עם עצמי מה אני מרגישה ולתת תוקף לחוויה שלי. סיפרתי לה מה קורה, שמדברים על העבודה שלי ובא לי לצאת מהשיעור ולבכות. ואז כתבתי לה: "וואי כמה קשה לי עם ביקורת! " והיא ענתה: "לכולם". "לכולם קשה עם ביקורת"? שאלתי אותה והיא הזכירה לי איך ממש לא מזמן היא הציגה משהו בקורס שלה וחוותה משהו דומה ומה אני אמרתי כדי לחזק אותה.

קיבלתי תוקף, אמפתיה והזדהות, יכולתי לחזור לנשום.

התחלתי לעשות עם עצמי סדר בכאוס הפנימי.

אני בסדר, חוויתי מתקפת ביקורת שעוררה בי בושה וערערה את הבטחון שלי.

החוויה בחוץ ובפנים ברורה לי יותר.

פרק שלישי- המפגש עם ביקורת | מהי בכלל ביקורת ולמה היא כך כך מעצבנת?

כשהסתיים שיעור הייסורים הזה, חשבתי עם עצמי - למה היה לי קשה כל כך לקבל ביקורת? מדוע זו לא הייתה חוויה מלמדת ומצמיחה שמסייעת לי להיות מטפלת טובה יותר וליישם את הכלים בצורה מדויקת יותר? אולי הן צדקו במה שהן אמרו? למה לא יכולתי להקשיב להן וללמוד מהביקורת? מה הקפיץ אותי רגשית?

מה הרגשתי שם?

הרגשתי שאני צריכה להקשיב לטעויות שלי בעיניהן ולשתוק.

ואלו בדיוק מרכיבי הביקורת הדכאנית, המשפילה לעומת משוב מצמיח ומלמד.

חד צדדיות

הרגשתי שקופה. הרגשתי שהנוכחות שלי לא חשובה, לא היה דיאלוג איתי, לא נשאלתי שאלות, לא הקשיבו לי, להפך אפילו הרגשתי שהשתיקו אותי. זו חוויה קשה כשמדברים עלי או אלי ולא איתי, זה מזכיר קצת חוויה של ילדה שהמורה נוזפת בה ונואמת לה מה היא עשתה לא בסדר, עוד לא נולד הילד או הילדה שהקשיבו לנאום נוזף של מבוגר ואמרו- "וואלה אקח לתשומת ליבי".

התמקדות בטעויות

אף אחד לא אוהב לשמוע על הטעויות שלו, לא סתם אפילו בהשתלמויות של מורות לימי הורים מדגישים להגיד קודם את הכוחות וההצלחות ולא לשים זרקור על הכישלונות. טעויות מעידות על כישלון וכישלון מספר לי שאני לא בסדר. ביקורת שמעוררת אשמה ובושה, אי אפשר ללמוד ממנה. היא הופכת להיות עוד קול בתוכנו שמזכיר לנו שאנחנו לא מספיקות טובות, והקול הזה ידבר בפעם הבאה שנרצה להציג או לנסות משהו- "את זוכרת מה קרה בפעם ההיא שהצגת בקורס איך אכלו אותך בלי מלח? עזבי אל תנסי יותר, אל תהיי אמיצה יותר ואל תקחי מקום." איזה מסר עצוב להפנים מחוויה של משוב שאמור להיות מצמיח ומלמד. השיעור הלא מיטיב נלמד.

דעה כאמת מוחלטת

כשהחברות בלימודים דיברו על העבודה שלי, הן לא הציעו נקודת מבט שונה, הן גם לא הדגישו שזו דעתן וייתכן הן לא מבינות נכון את הבחירות שלי ואת קו המחשבה שלי, הן לא היו סקרניות לגביי. הן הצביעו על הטעויות שלי בעיניהן כעובדה מוחלטת, הדעה שלהן לאיך היה צריך לעשות נכון הייתה כעובדה מוגמרת, כאמת. היה להן יותר חשוב לשמוע את עצמן צודקות מאשר להיות חלק בלמידה שלי.

העמדה הזאת מייצגת הרבה פעמים את נותני הביקורת ולכן אם אנחנו מוצאות את עצמנו רוצות לתת משוב ולא ביקורת כדאי לבחון עם עצמנו מהו המניע האמיתי למה שאנחנו הולכות להגיד- להשמיע או לשוחח? להיות צודקת או לסייע? להחליש או לחזק?

פרק רביעי- איך להרפות ולשחרר?

המועקה עוד נשארה לי בחזה, הרגשתי שנעשה לי עוול, שקרה משהו לא צודק. רציתי להחזיר לעצמי כוח. העיבוד הרגשי שעשיתי עם עצמי בעזרת חברותיי שחרר חלק מהרגשות הקשים ועדיין חשתי מועקה.

החלטתי לכתוב למנחה על החוויה שלי, הרגשתי שאני צריכה לפנות למבוגר האחראי, לאמא של הכיתה, למי שציפיתי שתשמור עלי. כשחשבתי על זה שהייתי צריכה שם מישהו שיגן עלי, שישמור עלי- התעורר בי גם הרצון להאשים. להאשים זה רצון ילדי אני יודעת, וכך יותר התחדד עד כמה חווית הביקורת היא הופכת אותנו לילדים. למשמע ביקורת אני מרגישה ילדה, חסרת אונים, משותקת ולא בסדר.

וילדה רוצה להיות ילדה :) אז לחפש את מי להאשים זה ממש קלאסי (כמו הפעוט שלי בן השנתיים וחצי ששפך את הקפה שלי לקערה של הכלבה ואמר שאחיו הגדול עשה את זה בעוד אותו אח בכלל לא בבית).

בכל אופן, כתבתי למנחה שלי מגילה על איך הרגשתי, ושזה היה לא בסדר ועל כך שהתאכזבתי ממנה שאפשרה את זה וכו' וכו'. והיא ענתה את מה שהכי חששתי ממנו- "בואי נדבר בטלפון".

קל לי יותר לכתוב, זה נותן לי אפשרות לנסח את המחשבות שלי, למחוק ולערוך, לחשוב על התגובות שלי, לקחת לי זמן לענות על מה שכותבים לי.

לא רציתי להתקשר אליה, אבל גם לא רציתי לוותר על לבטא את עצמי ולעמוד על העוול שנעשה לי.

המנחה שלי היא אישה מקסימה, חכמה, שאני מעריכה ונהנת מאוד ללמוד ממנה, היא הקשיבה לי בנחת, הודתה לי שבחרתי לשתף בכנות, התנצלה על החוויה שחוויתי מכל הלב, אמרה שאני צודקת ושכמנחה היא הייתה צריכה לשים לב ולנווט את השיח למקום אחר ולקחה לגמרי אחריות.

הרגשתי כל כך טוב.

וואו. כל מה שהייתי צריכה- הקשבה, תוקף, התנצלות, לקיחת אחריות. חשתי הקלה והרגשתי מאוד טוב עצמי, שאני צודקת וטוב שלא וויתרתי והרמתי אליה טלפון, כמה חשוב להשמיע קול ולא רק לקבל את הביקורת.

המשכנו עוד קצת לדבר ואמרתי לה כמה שאני נהנת מהלימודים וכמה שאני אוהבת ללמוד ממנה ולכן גם כל כך הופתעתי והתאכזבתי שהיא אפשרה את הלינץ' הקשוח הזה על העבודה שלי.

עד כאן, עדיין הרגשתי טוב עם עצמי. הייתי גאה בעצמי שדיברתי יפה ובכבוד, בכנות רגשית ובמילים חכמות. ואז היא אמרה: "כן, אני מבינה מה שאת אומרת, למרות שלא קל לי לשמוע את הביקורת עליי אני אנסה ללמוד ממנה להמשך".

הלם.

כשהרמתי את הטלפון אליה, בכלל לא חשבתי שמה שאני עומדת לעשות או לפחות חלק ממה שהולך לקרות בשיחה זה שאני אעביר עליה ביקורת.

האמת שבכלל לא חשבתי עליה. לא לפני השיחה וגם לא בשיחה עצמה. האמת שרציתי רק לעזור לעצמי לשחרר את המועקה, להוציא החוצה, רציתי שהיא תעזור לי להרפות מהאירוע המכאיב שקרה לי.

הייתי כל כך עסוקה בכאב שלי שרק רציתי להקיא אותו החוצה ולשחרר. וכך, בכלל לא התעניינתי בחוויה שלה את האירוע או מדוע כך הנחתה את המשוב על העבודה שלי, לא התקשרתי לשוחח איתה, התקשרתי להגיד לה וכשאמרה שאני צודקת בכלל קיבלתי את מה שרציתי, חזרתי להרגיש טוב עם עצמי והמועקה השתחררה.

אבל איך קרה שחטאתי בדיוק במה שרציתי למחות נגדו?

פרק חמישי- ביקורת ויחסי אימהות ובנות.

אני חושבת שהמחבל הראשי ביחסים בין אימהות לבנות היא הביקורת.

אמא שמרגישה שהבת שלה רק מבקרת אותה ואף פעם לא מעריכה.

בת שמרגישה שהיא לא יכולה לשתף את אמא שלה כי היא רק תבקר אותה ולא תקשיב.

אמא שמרגישה שהבת שלה אף פעם לא מקשיבה לדעתה ולא יודעת לקבל ביקורת.

בת שמרגישה שאמא שלה אף פעם לא מקשיבה לדעתה ולא יודעת לקבל ביקורת.

נעלבות זו מזו, מכאיבות זו לזו, מתרחקות זו מזו.

אמא שרוצה תקשורת טובה עם הבת שלה, שרוצה שהבת שלה תשתף אותה בחייה ושיהיו ביניהן יחסים קרובים, צריכה להיות ביחסים גם עם הקול הביקורתי שחיה בתוכה. לזהות אותו, להקשיב לביקורת שיש לה על הבת שלה ולבחור.

לבחור להניח לדעתה הצודקת והיודעת, להניח לצורך לנאום, להגיד ולהישמע, להניח לבמה והמיקרופון ולהתיישב בסלון.

בסלון יושבים, משוחחים, מקשיבים, בסלון נעים.

כשאומרים: " היא לא יודעת להתמודד עם ביקורת" זה סימן טוב. ביקורת לא צריך לקבל, עם ביקורת צריך לדעת להתמודד. צריך ללמוד איך להתמודד עם הביקורת עלינו, ועם הביקורת שלנו.

איך להגיד, ואיך לשמוע.

להקשיב מה ביקורת מעוררת בנו ובמה היא משרתת אותנו.

סוף דבר- אז לשתוק? לא להגיד כלום?

טבעי שיש לך ביקורת על איך מתלבשת ושל מי היא חברה, על הבחירות שלה ועוד ועוד.

הבחירה לא להשמיע לה את הביקורת שלך, זאת ההחלטה הכי נדיבה ואמיצה שאת יכולה להציע לה, בקשר שלכן. אם תדגימי לה איך אפשר להביע דעה שהיא לא ביקורת, איך אפשר לשוחח גם אם הדעות מנוגדות ואין הסכמות, היא תלמד גם לעשות את זה בעצמה.

אם תצטמצם הביקורתיות ביחסים עם הבת המתבגרת שלך, תתאפשר קירבה אמיתית, ואולי גם תהיה נכונות אחת לכמה זמן לשמוע עצה ולקבל את דעתך :)